חשוב להבין נקודה מרכזית:

לא כל נושא ניתן להעביר לבוררות.

לפי סעיף 3 לחוק הבוררות, ניתן לקיים הליך בוררות רק בעניינים שהצדדים רשאים להתנות עליהם. משמעות הדבר היא:  סכסוכי שכנים, הלוואות, חוזים, שותפויות, חובות, נזקים, עבודות ועסקאות, כל אלו נכללים במסגרת של בוררות. לעומת זאת, יש תחומים שהדין אינו מאפשר להתנות עליהם. נושאים אלו אינם יכולים להתברר במסגרת בוררות, גם אם שני הצדדים מביעים הסכמה מפורשת לכך.

המשמעות המעשית: בנושאים שאינם נכללים במסגרת של חוק הבוררות,, אמנם ניתן לפנות לבית דין פרטי ולנהל דיון מתוך רצון להגיע להבנות משותפות. אך לא קיימת דרך חוקית לאכוף את הפסק אם אחד הצדדים מסרב לכבדו. במקרה כזה לפסק הדין אין “שיניים”, והוא אינו בר אכיפה בבית המשפט או בהוצאה לפועל.

דוגמאות לנושאים שלא ניתן להתדיין בהם בפני בורר מכוח חוק הבוררות:

1. נישואין וגירושין
2. אחריות הורית וזמני שהות לקטינים לאחר גירושין (משמורת והסדרי ראייה)
3. עניינים פליליים
4. נושאים בעלי אופי ציבורי שאינם מסורים להסכמה פרטית

חשוב להכיר תנאי יסודי למינוי בורר

הסכמה לבוררות חייבת להיות בכתב. כאשר הצדדים לא חתמו מראש על שטר בוררות, פסק הדין  אינו תקף, ולא ניתן לאכיפה.  לכן, לפני תחילת התדיינות בפני בית הדין, חותמים שני הצדדים על שטר בוררות המסדיר את מסירת הסכסוך לבירור בפני בית הדין, ומסמיך את הדיינים לפסוק בכל הטענות שבמחלוקת.

מי קובע לאיזה בית דין הולכים?

על פי כללי ההלכה, הנתבע הוא זה שקובע את מקום הדיון (שולחן ערוך סימן יד סעי' ג ועיין בנתיבות שם)

לצד כלל זה קיימת אפשרות נוספת, מקובלת מאוד בבתי דין פרטיים: זבל״א – זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד. כל צד בוחר דיין אחד מטעמו, ושני הדיינים הנבחרים מסכימים על דיין שלישי המשלים את ההרכב. 

חשוב שתדעו

קיימים כיום בתי דין פרטיים רבים, ולכל אחד מהם סדרי דין, נהלים ומסגרת עבודה משלו. לפני שניגשים להתדיין בבית דין, חשוב לברר היטב כיצד הוא פועל, כדי להבטיח שדין תורה יתברר לאמיתו:

יש שלושה דברים בסיסיים שחשוב לוודא כי הם קיימים בבית הדין:

1. פרוטוקול דיון מסודר – תיעוד מלא של מהלך הדיון מאפשר ביקורת, שקיפות וחזרה לטענות שהועלו.
2. פסק דין מנומק – נימוקים כתובים מאפשרים להבין את סיבת ההכרעה
3. זכות ערעור – האפשרות לערער בפני מותב נוסף מבטיחה ביקורת נוספת על ההכרעה.