כתובה: מה זה, מתי משלמים ומתי לא?

הכתובה מהווה הסכם משפטי מחייב, במסגרתו מתחייב הבעל כלפי האישה במעמד הנישואין, לספק לאישתו סכום כספי כאשר הנישואין הסתיימו, בין אם בגירושין ובין אם במותו. ההתחייבות הכספית בכתובה מורכבת משני רכיבים עיקריים:

חלק ראשון, עיקר הכתובה: זהו הסכום הבסיסי והמינימלי שההלכה קבעה כי על הבעל לשלם לאישה.

מה הסכום של עיקר הכתובה?

הנושא של שווי עיקר הכתובה הינו שנוי במחלוקת בפסיקה, וישנן גישות שונות בעניין זה. בית הדין הרבני בנתניה, בתיק 917210/2, סקר את מגוון הגישות וקבע שם שווי הכתובה משתנה בין העדות. בהתאם להחלטתו, שווי הכתובה לבני עדות המזרח עומד על 120 גרם כסף, ואילו לבני עדות האשכנז – על 700 גרם כסף.

חלק שני, תוספת הכתובה: תוספת הכתובה היא סכום כסף נוסף שהבעל יכול להתחייב לשלם לאישה מעבר לסכום הבסיסי. גובה התוספת נקבע על פי רצונו של הבעל, אך קיימים נוהגים שונים בעניין. לדוגמה, יש הנוהגים להתחייב בסכום קבוע של מאה ליטרין כסף, שעל פי פסקי דין הנזכר, שוויו מוערך בכ-8.9 קילוגרם כסף.

אילו קריטריונים קובעים את חובת תשלום הכתובה?

עקרון 'אין כפל מבצעים' מהווה גורם מרכזי בקביעת חובת תשלום כתובה. עיקרון זה, המבוסס על פסיקה רווחת של בתי הדין הרבני, קובע כי כאשר אישה מקבלת זכויות סוציאליות מהבעל במסגרת הליכי חלוקת רכוש, יש לקזז סכום זה מסכום הכתובה. עיקרון זה בא לידי ביטוי בפסקי דין רבים, ביניהם תיק 1511/7 בבית הדין הרבני האזורי אשדוד ותיק 1117521/6 בבית הדין הרבני האזורי ירושלים.

גורם נוסף המשפיע על חובת תשלום הכתובה הוא שאלת 'הכתובה המוגזמת'. כאשר הבעל התחייב על סכום תוספת כתובה גבוה, קיימות דעות שונות בבתי הדין, האם הבעל חייב לשלם לאישה את מלוא לגבי היקף חיוב הכתובה. חלק מבתי הדין נוטים לחייב את הבעל בסכום מלא, ואחרים נוטים להפחיתו. סקירה מקיפה של הגישות השונות בנושא ניתן למצוא בתיק 1066824/4 בבית הדין הרבני בחיפה.

ההבחנה בין עיקר הכתובה לתוספת הכתובה

אחד הגורמים המשפיעים על קביעת החיוב בתוספת הכתובה הוא ההבחנה ההלכתית בין עיקר הכתובה לתוספת הכתובה. הבנה מעמיקה של ההבדלים בין שני הסכומים הללו משפיעה על האופן שבו בתי הדין מתייחסים לשאלת החיוב בתוספת הכתובה.

עיקר הכתובה – סכום אשר חז"ל חייבו את הבעל להתחייב לאישה בנישואין, נועד למסד את הנישואין שיהיו ברי קיימא, ולא תהא האשה ככלי ביד הבעל שברצותו משתמש בו, וברצותו משלחו מעל פניו. עיקר הכתובה מהווה חיוב הלכתי מובהק.

תוספת כתובה – אף שהיא חלק מהכתובה, נחשבת מבחינה הלכתית כמתנה מהבעל לאישה. בעוד עיקר הכתובה מהווה חיוב הלכתי בסיסי, תוספת הכתובה היא מעין מתנה נוספת מצד הבעל לאשה.

השלכה מעשית: גירושין כפויים

ההשלכה המעשית המרכזית של הבחנה זו היא העצמאות של שני החיובים. כלומר, קיומו של חיוב אחד אינו תלוי בקיומו של האחר. עיקרון זה בא לידי ביטוי בחיוב כתובה במקרה שהגירושין נכפו על הבעל:

בגלל העיקרון האמור נפסק בפסיקת בתי הדין שבמקרה של שנכפו גירושין על הבעל פטור הוא מלשלם תוספת כתובה, אף שהוא חייב לשלם את עיקר הכתובה. ההיגיון העומד מאחורי ההבדל מתשלום תוספת הכתובה לעיקר הכתובה במקרי גירושין כפויים, נעוץ בהבחנה שהבאנו לעיל בהבדל בין סיבת חיוב בין עיקר כתובה לתוספת כתבוה. מאחר כי תוספת עיקר כתובה, הינו חיוב משפטי שחז"ל הטילו על הבעל, ללא קשר לרצונו לתגמל את האישה, לכן אין החיוב של עיקר כתובה מושפע מרצונו של הבעל לתגמל, ובהיות כן, אף כאשר אין רצונו של הבעל לגרש את אשתו והגירושין נכפו עליו, חייב הבעל לשלם את עיקר הכתובה.

מנגד לעיקר כתובה שבמקרה של גירושין כפויים הבעל חייב לשלם, תוספת כתובה במקרה זה הבעל פטור מלשלם. סיבת הפטור היא מאחר כי סיבת החיוב בתוספת כתובה, אינה חובה משפטית שחז"ל הטילו על הבעל, אלא הינה מתנה שהבעל עם תחילת הנישואין בחר להעניק לאישה עם תום הנישואין. לכן מאחר כי תוספת כתובה היא מתנה שהבעל בחר במעמד הנישואין להעניק לאישה עם תום הנישואין, צריך לברר מהם התנאים וההגבלות שהבעל הגביל במעמד הנישואין את זכות האישה לקבל מתנה זו, ולאור כך לברר איזה מקרים הבעל החריג מזכאות האישה לקבל תוספת כתובה. ולהלכה נפסק שהבעל בתחילת הנישואין התכוון להתנות את זכות האישה לקבלת תוספת כתובה כל עוד האישה תמשיך את מחויבותה כלפיו, ולא יכפוהו להפסיק את הנישואין בעודם באיבם, אך כאשר כפו את הבעל לגרש את האישה אין הבעל התכוון בשעת הנישואין ליתן מתנה זו של תוספת כתבוה.

תוספת הכתובה כמתנה מותנית: הקשר ליוזמת הגירושין

בתי הדין הרבניים, בהסתמך על דברי הטור סימן קי"ח על פי פרשנותו של ספר חק ומשפט (להג"ר חיים טולידאנו ז"ל, סימן קפה ועוד אחרונים), הרחיבו את העיקרון האמור והחילו אותו אף כאשר בהם האישה היא היוזמת את הגירושין. על פי גישה זו, גם כאשר ביה"ד לא כפו או חייבו את הגירושין על הבעל, אלא הבעל נענה לבקשת האישה לגירושין, הבעל פטור מתשלום תוספת הכתובה וחייב לשלם את עיקר הכתובה. הנימוק לפטור הבעל מתשלום תוספת כתובה במקרה זה מבוסס על העיקרון כי תוספת הכתובה היא מתנה מותנית המיועדת לאישה במקרה שהבעל הוא זה שיוזם את הגירושין. כאשר האישה היא זו שבאה בדרישה להתגרש, הבעל לא התכוון להעניק לה את המתנה ולכן חובתו במקרה זה אינה חלה, ולכן הבעל פטור מתשלומה. גישה זו מוצאת ביטוי בפסיקה, כפי שניתן לראות בתיקים 1215028/1, 1061002/2, 1075070/1, 1096123/5 ועוד רבים.

נצטט מדברי ביה"ד בחיפה בתיק מספר 1061002/2 שהטיבו להגדיר את העיקרון האמור:

חז"ל הבינו בדעתו של הבעל בעומדו מתחת לחופה ומתחייב בתוספת הכתובה, שעל אף שהוא יודע, מבין וחי את המצב בו הוא נמצא, הן אמת שהוא מחליט לתת לה מתנה מדעתו… יש כאן סיבה ומניע, מטרה ותנאי למתנה זו, שהבעל מעוניין לקבל מאשתו את חיוביה כלפיו, ורק מפני זה הוא הסכים לתת את המתנה. בכוונתו של הבעל, שכל עוד שהגירושין במידה ויהיו, יהיו מחמתו ומרצונו וביוזמתו שלו בלבד. דבר אחד הבעל איננו מוכן, הוא לא יהיה מוכן לסבול זאת שהוא נתן לאשתו מתנה כה גדולה בעת נישואיהם, והנה לאחר זמן היא מנצלת אותו, ומחליטה לסיים את מערכת הנישואין ו"לגרוף" אל כיסה את אותה מתנה שהוא נתן לה, ודאי שבכוונתו היתה ליהנות מהחיים המשותפים עם אשתו למשך כל חייו, ולכן הסכים להתחייב לה סכום מורחב כתוספת לעיקר הכתובה. סכום זה ניתן לה אך ורק בהתניה חד משמעית, שהנישואין הללו ימשיכו עד בלי די – אא"כ הוא ורק הוא יחליט כי הם באו אל קיצם. לא האישה ואף לא בי"ד יחליטו לו.

גישות שונות של בתי הדין לקביעת האחריות לפירוק הנישואין והשלכותיה

קביעת זהות היוזם לפירוק הנישואין הינה שאלה מורכבת, בעלת השלכות משפטיות משמעותיות, ובפרט ביחס לחובת תשלום תוספת הכתובה. בדרך כלל, נעשה ניסיון לענות על שאלה זו באמצעות בחינת שלושה גורמים עיקריים: מי האשם בפירוק הנישואין, מי עזב את הבית ומי הגיש את תביעת הגירושין, לקביעת הזהות של הצד שהוביל את הליך הגירושין, ויש דרכים רבות בפסיקה לאמוד סוגיא מורכבת זו.

חשיבות היעוץ המשפטי

השאלות הקשורות לחובת תשלום הכתובה מורכבות ודורשות ידע משפטי-הלכתי מיוחד שכן תשלום הכתובה מושפע מהדין העברי. לכן, מומלץ בחום לפנות לטוען רבני, אשר יוכל לסייע לך להבין את זכויותיך ולהתנהל נכון מול בית הדין הרבני.