המקרה של יוסי ונועה – כשמעבר עיר עלול לפרק קשר הורי
כאשר נקבעה אחריות הורית לאחר גירושין אצל אחד מבני הזוג, לדוגמא כאשר נקבע כי מרבית זמני השהות של הילדים יהיו אצל האם (האם הינה הורה משמורן). עולה לא אחת שאלה משפטית ורגשית טעונה: האם רשאית האם (שהיא כאמור ההורה המשמורן) לעבור להתגורר במקום מרוחק ממקום מגוריהם של הצדדים טרם הגירושין, כאשר משמעות מעבר מגורי האם, היא פגיעה בקשר רציף של הילדים עם אביהם?
ניתן דוגמא, יוסי ונועה מתגוררים יחד בעיר בחיפה – ושם גם נולדו ילדיהם. לאחר מספר שנות נישואין החליטו בני הזוג להתגרש זה מזו. במהלך הגירושין, ביקשה נועה-שלה האחריות ההורית המרכזית- לעבור להתגורר בעיר אחרת, המרוחקת באופן מהותי ממקום מגוריהם הקודם של הצדדים. נועה טוענת מאחר ובמקום שאליו חפצה לעבור נמצאים מקום עבודתה, משפחתה וכדומה לכן היא רוצה לעבור מקום מגורים מרוחק מן המקום שהתגוררו טרם פרידת הצדדים. מן הצד השני, יוסי שממשיך להתגורר בחיפה-מתנגד למעבר של נועה, מאחר שלטענת יוסי בשל המרחק הפיזי הרב שיהיה בין ילדיו לבינו כתוצאה ממעבר מקום מגורי נועה, תיווצר פגיעה קשה בזמני השהות שלו עם ילדיו, וימנע מהם קשר רציף עמו.
שלוש זכויות יסוד שמתנגשות: תנועה, הורות וטובת הילד
בבסיס השאלה מונחות שלוש הנחות יסוד, אשר האיזון ביניהן – כאשר מתקיים ביניהן קונפליקט – מהווה את אבן הבוחן המרכזית במקרים מסוג זה:
האחת, היא "חופש התנועה של האדם" אשר מזכה לכל אדם לקבוע את מקום מגוריו בהתאם לרצונו.
השנייה, זכותו של הורה לקשר רציף עם ילדיו.
השלישית, טובת הקטינים. אשר נבחנת לפי קריטריונים של יציבות, המשכיות, קשר עם שני ההורים, מסגרת חינוכית, סביבה תומכת ועוד.
מבין עקרונות אלו והאיזון בניהם כאשר הם סותרים האחד את השני, נגזרות שתי גישות בפסיקת בתי הדין הרבניים[1].
שתי גישות בבתי הדין הרבניים
גישה אחת ניתן לראות בפסקי הדין של בית הדין הגדול (תיק 1406265/1), וכן של בית הדין הרבני בבאר שבע בתיק תיק 1364663/9;
לשיטתה של פסיקות אלו, זכותם של הקטינים לקשר תדיר ויציב עם שני ההורים, וזכותם של שני ההורים לממש את זכותם לקשר רציף עם ילדיהם – הינן ערכים עליונים. כפועל יוצא מכך, ייתכנו מקרים שבהם יהא בכך כדי להצדיק הגבלה על אפשרות מעבר מקום מגוריו של ההורה המשמורן, ככל שמעבר זה עלול לפגוע באופן ממשי בזמני השהות של ההורה השני.
לפי גישה זו, עצם קיומה של פגיעה ממשית בזמני השהות שנקבעו, יש בה כדי להוות עילה להגביל את מקום מגוריו שלו ניתנה האחריות ההורית המרכזית (ההורה המשמורן).
לגישה זו מקובל להחיל אמת מידה של "מרחק סביר"- דהיינו, כי ניתן להתיר מעבר מקום מגורים של ההורה המשמורן רק עד מרחק של כשעתיים נסיעה ממקום מגוריהם האחרון של הצדדים.
כך נכתב בפסק הדין של בית הדין הגדול (תיק 1406265/1), וז"ל:
" המרחק מסכל בפועל את הסדרי השהות בין האב לבתו, כמו במקרה שנדון באחד מפסקי הדין שבו האם הרחיקה את הילדים מאה ושבעים קילומטר מהאב – לא תתקבל טענה שהאב יכול לנסוע מרחק זה בשעתיים בשעות שהכבישים פנויים, כאשר ברור וידוע שהאב עובד באותן שעות ולא יכול להיעדר מעבודתו. (בקובץ תשובות לגר"י אלישיב זצ"ל (ח"ב סימן קטו)"
הגישה השנייה, מדגישה כי חופש התנועה של ההורה עומד הינו ערך עליון, ואינו ניתן להגבלה רק משום טובתם של הקטינים לקשר רציף עם שני ההורים, או בשל זכותו של ההורה האחר לקשר רציף עם ילדיו.
לפי גישה זו, אחר שהובהר כי אדם יכול להתגורר היכן שחפץ ואין להגביל זכות זו. בית הדין צריך לקבוע היכן טובת הקטינים לשהות עם האב או עם האם. ומהו יחס זמני השהות בניהם. ככל שייקבע כי יש זכות הילדים להתגורר עם האם, או עם האב אין בזכות הילדים או ההורה האחר למנוע את מעבר האם מקום מגורים של ההורה אשר נקבע כי הוא ההורה אשר לו האחריות ההורית המרכזית(ההורה משמורן).
כך נקבע בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בתיק 1360470/5 וכן בפסקי דין: 1135150/1, 1244979/2, 1373002/3, 1330348/1 ו־1131739/6 נקבעה עמדה דומה;
"לפי מה שביארנו לעיל באריכות, לדעת כל הפוסקים אין למנוע מהאם לעבור להתגורר היכן שתחפוץ, ובפשטות גם האב לא משועבד להישאר במקום שבו גרו כזוג נשוי. אומנם אחרי שהנחנו שלכל אחד מיחידי הצדדים נתונה הרשות לעבור להתגורר היכן שיחפוץ, עניין המשמורת ייקבע באופן פרטני לפי טובת הילדים: אם יקבע שטובתם תהיה בשהייתם במשמורת אימם – יתגוררו עימה במקום שאליו תעבור להתגורר, ואם טובתם היא שיישארו במקומם – יעברו למשמורת האב".
עומדים בפני הליך לקביעת אחריות הורית או זמני שהות בבית הדין הרבני?
מדובר בסוגיה רגישה ומורכבת, אשר לה השלכות מרחיקות לכת על עתידכם ועתיד ילדיכם
אל תישארו לבד במערכה. פנו עוד היום לטוען רבני מנוסה, הבקיא בפסיקת בתי הדין ובדין האזרחי, והבטיחו לעצמכם ייצוג מיטבי, המתמחה בהליכים בבתי הדין הרבניים.
[1] יצוין כי, שתי עקרונות אלו של בתי הדין הינם כתוצאה של מחלוקת בפרשנות של מחלוקת האחרונים מהר"י בן לב (ח"א סימן נח) עם מהרש"ך (חלק א סימן קפז),
