זכויות הגבר בגירושין

גירושין זה תהליך שמטלטל את יסודות החיים: הבית, הילדים, היציבות הכלכלית, ולעיתים אף את שמך הטוב. כדי לצאת מן ההליך שזכויותיך לא נפגעו אתה צריך להבין כבר בתחילת הדרך מהן זכויותיך? היכן הן עלולות להיפגע? כדי שתוכל לפעול בצורה מדויקת כדי להגן עליהן.

במבט מעשי, זכויות הגבר בגירושין מתכנסות לשלושה מוקדים מרכזיים: הילדים (משמורת, זמני שהות וקבלת החלטות), מזונות, וחלוקת רכוש.

זמני שהות ואחריות הורית (משמורת והסדרי ראייה)

נפתח בדבר החשוב ביותר בחיינו: הילדים. רכוש הוא עניין משמעותי, אבל הילדים שלנו הם מעל הכול.

גברים רבים נכנסים להליך בתחושה לא פשוטה: שיש לנשים "יתרון מובנה" בסוגיות הילדים, בין אם ההליך מתנהל בבית הדין הרבני ובין אם בבית המשפט לענייני משפחה. החשש הזה מובן. אולם, כאשר מכירים את המושגים הנכונים ואת כללי ההכרעה, אפשר לבנות מהלך נכון שמגן על הקשר שלך עם ילדיך.

מושגים מרכזיים שחייבים להכיר

אפוטרופסות:

אפוטרופסות היא הזכות והחובה לקבל החלטות מהותיות בחיי הילד: בריאות, חינוך, טיפול רגשי, מסגרת לימודית ועוד. ברוב המקרים, גם לאחר הגירושין, שני ההורים נותרים אפוטרופוסים משותפים.

משמורת / הורה מרכז

מדובר בשאלה אצל מי מההורים הילדים גרים את רוב הזמן ומי ההורה שאצלו הם שוהים פחות. בשנים האחרונות משתמשים פחות במונח "משמורת" ויותר במונחים "הורה מרכז", אך בפועל המהות כמעט זהה: היכן הילדים חיים את מרבית ימות השבוע.

עם זאת, חשוב להדגיש כי קיימת תפיסה ההולכת ומתחזקת שלפיה אין עוד צורך לדבר על "הורה מרכז" כלל. לפי גישה זו, מאחר כי שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, ושניהם ממשיכים לשאת במלוא האחריות כלפי הילדים, לכן אין ליצור שפה שתיצור עליונות של אחד על פני השני. בהתאם לכך, השאלה היחידה שעל בית הדין או בית המשפט להכריע בה לאחר הגירושין היא: באילו זמנים ישהו הילדים אצל כל אחד מההורים?

זמני שהות (הסדרי ראייה)

זהו לוח הזמנים המעשי של חיי הילדים לאחר הפרידה: באילו ימים הם אצלך, באילו ימים אצל ההורה השני, כיצד נראים סופי שבוע, חגים, לילות, חופשות ושבתות לסירוגין. זהו למעשה "היומן המשפחתי החדש" שמגדיר את שגרת חייהם של הילדים. חשוב לדעת כי, היום מקובל להשתמש במונח "זמני שהות" ולא במונח הישן "הסדרי ראייה".

מה זה זמני שהות שווים, או אחריות הורית משותפת (משמורת משותפת)?

בשנים האחרונות מדברים הרבה על משמורת משותפת – מצב שבו הילד מחלק את זמני השהות שלו בערך חצי חצי בין שני הבתים.

כאשר הילדים חולקים זמני שהות שווים עם שני ההורים (משמורת משותפת) יש הרבה יתרונות: והעקרון המרכזי: הילד חווה את שני הורים במידה שווה.

אבל, וזה אבל גדול: גם מחקרים התומכים בזמני שהות שווים לילדים עם שני ההורים מודים שיש לזה מחיר: חיים בשני בתים, מעברים, ולפעמים, כשיש קונפליקט גבוה בין ההורים, הילד מוצא את עצמו באמצע מלחמה.

לכן בתי הדין ובתי המשפט בוחנים כמה תנאים לפני שהם מאשרים זמני שהות שווים (משמורת משותפת), למשל:

• האם שני ההורים מסוגלים לטפל בילדים בצורה דומה.
• האם יש ביניהם תקשורת בסיסית והם מסוגלים לתאם ביניהם.
• מה הילדים עצמם רוצים, בעיקר בגילאים הבוגרים יותר.
• כמה כל אחד מההורים היה מעורב בחיי הילדים עד היום.
• האם ההורים גרים במרחק סביר זה מזה (לא הגיוני שילדים ינדדו שעה לכל כיוון כל יומיים).

משמורת יחידנית: הילדים גרים בעיקר אצל אחד ההורים.

האם בתי הדין ובתי המשפט נוהגים לפסוק זמני שהות שווים?

ילדים עד גיל 6: הדין, החוק והפער בפרקטיקה

לפי הדין העברי ובהתאם ללשון החוק, ילדים עד גיל 6 שוהים לרוב יותר אצל האם מאשר אצל האב (חזקת הגיל הרך).

עם זאת, בפרקטיקה בתי המשפט מפעילים כיום גמישות רבה יותר, במקרים לא מעטים גם ילדים מתחת לגיל 6 נמצאים בזמני שהות רחבים עם האב ולעיתים אף בזמני שהות שווים. עיקרון זה משתקף בדברי השופטת מירז וכן בדברי כב' השופט יהורם שקד בתמ"ש (ת"א) 8309/06/11, ביחס למציאות שבה אבות רבים ממלאים בפועל תפקיד הורי מלא.

בבתי הדין הרבניים לעומת זאת, יש נטייה רבה יותר להיצמד ללשון החוק התואמת גם את הדין העברי, ולכן חזקת הגיל הרך מקבלת משקל משמעותי יותר, וברבים מהמקרים קיימת נטייה לכך שילדים עד גיל 6 יהיו בעיקר אצל האם.

מזונות ילדים

במזונות ילדים יש שתי קבוצות גיל עיקריות

1. ילדים עד גיל 6

לפי הדין העברי, וגם לפי החוק (הכפוף במזונות ילדים לדין העברי), החובה של האב במזונות עד גיל 6 היא כמעט מוחלטת.

במילים פשוטות: ברוב המקרים, לא משנה אם האבא מרוויח הרבה או מעט, ולא משנה כמה ימים הילדים נמצאים אצלו או אצל האם — האחריות למזונות מוטלת עליו.

זה המצב הקלאסי שהיה מקובל במשך שנים רבות הן בבית הדין והן בבית המשפט.

אבל, וכאן חשוב לשים לב — המגמה מתחילה להשתנות:

בשנים האחרונות בבית המשפט ואפילו בבית הדין הרבני מתחילים להתייחס יותר ויותר ליכולת הכלכלית של שני ההורים, וגם לזמני השהות בפועל גם ביחס לילדים מתחת לגיל 6:

כלומר, גם במקרים של ילדים מתחת לגיל 6, יש היום דיינים ושופטים שבוחנים:

ילדים מעל גיל 6 – כאן הכל נראה אחרת

בבית המשפט לענייני משפחה, הגישה המקובלת כיום היא פשוטה יחסית: שני ההורים אחראים למזונות הילדים במידה שווה.

זה אומר כשיש זמני שהות שווים (משמורת משותפת) ולשני ההורים יש הכנסה דומה, יכול מאוד להיות שהאב לא יחויב בכלל במזונות.

בית הדין – הדברים מורכבים יותר, ויש כמה גישות מרכזיות, אשר משתנות מבית דין לבית דין:

גישה 1: האב הוא החייב העיקרי במזונות לילדים.

לפי גישה זו, גם אם שני ההורים מרוויחים כמעט אותו דבר, ולפעמים אפילו כשהאם מרוויחה יותר, עדיין רואים באב את החייב המרכזי.

מה המשמעות בפועל? שגם אם זמני השהות מחולקים ממש חצי חצי (משמורת משותפת), עדיין ייתכן מצב שבו האב ישלם לאם מזונות עבור הזמן שבו הילדים נמצאים אצלה.

גישה 2 – בדומה לבית המשפט, יש פסקי דין בבית הדין הסוברים כי החובה למזונות הילדים מתחלקת באופן שווה בין שני ההורים

לפי הגישה הזו, אחריות המזונות לא יושבת רק על כתפי האב. החובה לפרנס את הילדים מתחלקת בין שני ההורים באופן שוויוני — ולכן בודקים את התמונה המלאה: כמה כל אחד מרוויח, מה היכולות הכלכליות בפועל וכמה זמן הילדים נמצאים אצל כל הורה.

ומה המשמעות עבורך?

אם שני ההורים משתכרים אותו דבר, ואם זמני השהות עם הילדים מתחלקים בצורה דומה, יכול להיות מצב שבו לא יחייבו את האב בכלל במזונות, או שהחיוב יהיה נמוך משמעותית.

גישה 3 – גישה מעורבת שמתחזקת לאחרונה בבתי הדין הרבניים

בשנים האחרונות מתגבשת בבתי הדין גישה שלישית, שמנסה לאזן בין שתי הגישות הקודמות. לפי גישה זו, שני ההורים חייבים במזונות ילדיהם, אבל לא באותה מידה.

החיוב העיקרי עדיין מונח על כתפי האב, אך יש התחשבות ממשית בהכנסה של האם, ביכולת הכלכלית של שני הצדדים, וחלוקת זמני השהות.

התוצאה? שילוב בין שתי הגישות הקודמות: לא חיוב מלא על האב, אבל גם לא חלוקה שווה על שני ההורים.

זו שיטה הרבה יותר מורכבת, הדורשת ידע מעמיק בדין העברי כדי לחשב את המספרים בצורה מדויקת, ולבנות טיעון משפטי נכון. לכן ייצוג בבית הדין הדין הרבני בתביעת מזונות ילדים, נדרשת מומחיות מיוחדת להליכים המתנהלים בבית הדין.

איפה יותר טוב עבורי שיתנהל תיק מזונות בית הדין הרבני או בבית המשפט?

מקובל לחשוב שאב יעדיף בית משפט משום שבמקרים רבים שם נקבעים מזונות נמוכים יותר, ואילו אם תעדיף בית דין. יש אמת חלקית בכלל הזה, אך המציאות מורכבת יותר, ולעיתים התוצאה מתהפכת.

יש "כלל אצבע" שאומר שהאבא לרוב יעדיף שהדיון יתנהל בבית המשפט, כי שם בדרך כלל ייקבעו מזונות נמוכים יותר עבורו ביחס לבית הדין הרבני. ואילו והאמא, לרוב תעדיף את בית הדין הרבני, משום שבמקרים רבים האב יחויב שם בסכום גבוה יותר מאשר בית המשפט.

אבל זה לא נכון תמיד. למה? כי באופן יחסי בבי הדין הרבני מחשבים את הצרכים של הילד פחות מאשר בבית המשפט. ונסביר:

בפרקטיקה של בתי המשפט, אומדן סכום המזונות המינימליים לילד, ללא מדור וללא צורך בהוכחות, גבוה יותר מאומדן צורכי הילדים בבתי הדין הרבניים. כך למשל, נקבע כי הסכום המינימלי עומד על 1,600 ₪ (עמ"ש (ת"א) 46291-01-16), ויש פסקי דין שקבעו כי הוא עומד אף על 2,250 ₪ ללא צורך בהוכחות (כב' השופט ויצמן, רמ"ש מחוז מרכז 59188-10-18).

כלומר, גם אם לא יוכחו צרכי הילדים, יחויבו שני ההורים (ובילדים מתחת לגיל 6, לרוב בעיקר האב) במזונות של לפחות 1,600 ₪, וייתכן אף 2,500 ₪ לילד, ללא רכיב מדור.

לעומת זאת, בבית הדין הרבני אומדן צורכי הילדים נמוך מזה הנהוג בבתי המשפט. יש המחייבים 1,300 ₪ לילד (למשל תיק 1360470/5), ויש אף פסקי דין הסבורים כי הצורך לכל ילד נמוך משמעותית, בסך של כ־700–800 ₪, כגון בפסק דינו של אב"ד הרב אוריאל אליהו (תיק 972085/2).

מה המשמעות של זה?

בשל כך, ייתכנו מצבים שבהם אף אם בית הדין יחייב את האב במזונות ביחס גבוה יותר מהאם (לעומת בית המשפט שמחייב בשווה), וזאת מכיוון שבית הדין אומד את צורכי הילדים בעלות נמוכה יותר מאשר בית המשפט.

לדוגמא: במצב שבו שני ההורים חולקים זמני שהות שווים, אך האב משתכר יותר מהאם — ייתכן שבית המשפט יחייב את האב במזונות גבוהים יותר מאשר בית הדין. הסיבה לכך היא שבית המשפט יאמוד את צורכי הילד בסכום גבוה יותר מבית הדין, וכיוון שהאב מרוויח יותר, חלקו היחסי במזונות יגדל בהתאם.

כמו כן, גם כאשר שני ההורים משתכרים שכר דומה, אך זמני השהות של הילדים רבים יותר אצל האם, ייתכן שבית המשפט יחייב את האב בסכום גבוה יותר מאשר בית הדין. זאת משום שבית המשפט מעריך את צורכי הילדים בסכומים גבוהים יותר מבית הדין, ומאחר שהילדים שוהים רוב הזמן אצל האם — חלקו של האב במזונות גדל בהתאם. לכן, ישנן מקרים בהם, שלאב יהיה עדיף שההליך יתנהל בבית הדין הרבני.

חלוקת רכוש

במידה ועשית הסכם ממון: הסכם הממון הוא זה שמסדיר את החלוקה של הרכוש בין בני הזוג.

אבל חשוב להבין — לא כל מסמך שנקרא "הסכם ממון" באמת תקף. יש כללים מאוד ברורים בחוק ובפסיקה לגבי איך מסכימים, איך מאשרים, ואיך נותנים להסכם תוקף מחייב. הרבה טעויות קורות בדיוק כאן, ולכן כדאי לבדוק כל הסכם לעומק.

כשאין הסכם ממון

כאן אנחנו מגיעים לחוק יחסי ממון המסדיר את חלוקת הזכויות בין בני הזוג. לפי החוק, ברוב המקרים, כל מה שנצבר בתקופת הנישואין, נחשב רכוש משותף של שני בני הזוג.

המשמעות פשוטה: כשמתגרשים, לשניכם יש זכות שווה למחצית משווי כל הנכסים שצברתם יחד לאורך שנות הנישואין.

תלונת שווא במשטרה

אין כמעט תרחיש שמערער גבר כמו תלונה במשטרה על אלימות במשפחה. בתוך שעות אפשר להגיע למצב של הרחקה מהבית, פגיעה בקשר עם הילדים, וחשש ממשי להסתבכות פלילית. במאבקי גירושין טעונים יש מי שעושים שימוש פסול בכלי הזה כדי להשיג יתרון טקטי, בעיקר סביב סוגיית הילדים והמזונות.

יחד עם זאת, חשוב לומר בצורה מדויקת: לא כל תלונה היא תלונת שווא, ולא כל תיק שנסגר מוכיח שקר. ועדיין, תופעת תלונות הכזב מוכרת, והמערכת מודעת לכך שנעשה לעיתים ניצול לרעה של החוק.

תלונת כזב היא עניין חמור

הוגשה תלונה שקרית, מדובר בהתנהלות שעלולה להיחשב עבירה פלילית של מסירת ידיעה כוזבת או עדות שקר, עצם ההכרה בחומרה עשויה להשליך לטובתך בהליך האזרחי והמשפחתי, כאשר מצליחים לבסס שהתלונה אינה אמת.

כלל ברזל: מצייתים לצו הרחקה, גם אם הוא מקומם

אם הוצא נגדך צו הרחקה זמני, מצייתים לו במלואו. הפרת צו שיפוטי יוצרת עבירה חדשה ומחמירה את התיק, גם כשאתה משוכנע בצדקתך. בדרך כלל מתקיים דיון תוך מספר ימים, ושם ניתן, באמצעות ייצוג נכון, לפרוס את התמונה העובדתית ולבקש ביטול או צמצום.

ארבע פעולות שמצילות תיקים

פנייה מיידית לייעוץ משפטי: לא "נחכה ונראה". זה שלב שבו כל מילה חשובה.

תיעוד רציף: הודעות, מיילים, תכתובות, ורישום אירועים חריגים. הקלטות, ככל שהן בכפוף לחוק, עשויות לשנות כיוון.

איפוק מוחלט: לא איומים, לא התפרצויות, לא תגובות כועסות בכתב. אתה חייב להיות שקול.

היערכות לכמה זירות: חקירה במשטרה, דיון לצו הגנה בבית משפט לענייני משפחה, ולעיתים גם בדיקת רווחה. לכל זירה כללים משלה.

במקרים מתאימים ניתן לשקול גם תביעה נזיקית (לשון הרע) בגין פגיעה בשם הטוב, עוגמת נפש והפסדים, אך זהו מהלך שצריך להיעשות בעיתוי נכון ובמסגרת אסטרטגיה כוללת.

תלונת שווא– הנטייה לשלול כתובה

ברמה העקרונית, כאשר הוכח כי האישה הגישה תלונת שווא נגד הבעל, הנטייה בפסיקת בתי הדין היא לראות בכך מעשה שיש בו כדי לפגוע באופן ממשי זכאותה לכתובה. תלונת שווא, ובייחוד תלונה הכוללת טענות לאלימות שלא היו ולא נבראו, פוגעת פגיעה קשה באמון, בשם הטוב, וביכולת להמשיך בקיום חיי נישואין תקינים.

כך נקבע בפסק הדין בתיק 900530/1, שם קבע בית הדין כי אישה שהגישה תלונת שווא כנגד האיש, אשר התבררה כבלתי נכונה, עשויה להיחשב כמי שגרמה לפירוק הנישואין, ומשכך עלולה להפסיד את כתובתה.

במילים פשוטות: כאשר הוכח שמדובר בתלונה שקרית נגד הבעל, כאשר מטרת התלונה הייתה להשיג יתרון פסול בהליכי הגירושין, היא איבדה את זכותה לכתובה.

סיכום

אם אתה בתחילת ההליך, או כבר בתוך סערה של תלונה, צו הרחקה, מאבק על הילדים או מאבק על הרכוש שלך, שיחה אחת יכולה להגן על הזכויות שלך.